טבעת נישואין

לפי ההלכה, את הקידושין, שהם אקט של קניין, ניתן לערוך בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה (מסכת קידושין, פרק "האשה נקנית"). כיום מקובל לערוך את הקידושין בשווה כסף, ולמעשה באופן בלעדי באמצעות טבעת. טבעת הנישואין המקובלת ביותר היא טבעת זהב חלקה. ביהדות אין נתינת טבעת מקבילה על ידי הכלה, אם כי ישנם גברים העונדים טבעת כסמל להיותם נשואים (ראו בעד ונגד מנהג זה).

מטרת העיצוב הפשוט של טבעת הקידושין ביהדות היא שהכלה תוכל להעריך נכון את שווי הטבעת. הנימוק הוא שאם הכלה תחשוב שהטבעת שווה יותר מערכה האמיתי יש חשש שרק מתוך מחשבה זו הסכימה להינשא, ויהיו אלה נישואי טעות. נהוג להשתמש בטבעת פשוטה, אך גם טבעת מעוטרת ומשובצת אבנים טובות אפשרית, וזאת בתנאי שהכלה תדע שהיא מתקדשת בטבעת אשר שווה לפחות פרוטה (כ-10 אגורות). ישנם מספר מנהגים להגדרת קישוט כבעייתי. המחמירים ביותר אוסרים על עיטור ואפילו על חריתה. המקלים ביותר מקפידים שהטבעת כולה תהיה מאותו חומר ובלי אבן יקרה; זאת גם כשיש עיצובים בטבעת. יש הנוהגים שבמסיבת השידוכים מעניקה אם החתן לכלה טבעת משובצת ומעוטרת. יש הנוהגים על פי הקבלה לתת טבעת קידושין עשויה כסף שצורתה עגולה מבפנים ורבועה בהיקפה החיצוני. השימוש בכסף נעשה משום שהוא מסמל חסד.

הטבעת צריכה להיות שייכת לחתן ומקובל שלא לשלם על הטבעת בכרטיס אשראי או בהמחאה אלא רק בכסף מזומן, כדי שלא יהיה מצב שהמוכר עדיין לא קיבל את התשלום, ואז עלול להתעורר ספק אם הטבעת אכן שייכת לחתן.